התפתחות עצמית

לאופן הטיפול בתינוק (הפעוט, הילדה והמתבגר.ת) יש חשיבות קריטית על ההתפתחות מבחינה הישרדותית, פסיכולוגית, פיזית ורגשית. אולם, גם תכונות מולדות של הילד.ה עצמה.ו משפיעות על תהליך ההתפתחות שלה.ו. הוא.היא לא פאסיבי.ת אלא שותף אקטיבי.ת ומשפיע.ה על המצב הרגשי ועל היכולת והאמונה של המטפל.ת בעצמה.ו. האופי, האישיות, הטמפרמנט, התכונות של התינוק.ת, הפעוט.ה והלאה… משפיעים על האופן בו הורים, גננת ועוד דמויות

היא בת 53, בתה בת 28. אמא ובת. סיפור משפחתי מורכב על חלקים עצובים. מלא בכוונות טובות, בפגיעות, בהצפת רגשיות, בציפיות… ואני אומרת לגם להן – זה לא מאוחר. לא מאוחר לקחת אחריות אישית על תיקון החלק שלי. "אם רק הייתי מבינ.ה ויודע.ת קודם…" היא אחת התובנות המתסכלות בהורות. הרגעים האילו, של הבנה בדיעבד, הם בטעם של החמצה ולפעמים גם

הקשר שלי עם הילד/ה שלי ציור של מתבגר שתיאר שיחה  עם אחד מהוריו "מתחיל בסדר ומסתבך עד פיצוץ". בחרתי בציור הזה מכל הציורים כי הוא כ"כ פשוט בגאונותו. הציור מביע את הקושי דרך עיני הילד ומשקף להורה … "לא טוב לי בקשר". אני לא חושבת שאפשר להפריז, כבר כתבתי רבות בעניין חשיבות ה"קשר" ה-"contact" עם הילד/ה ובוודאי אמשיך. קשר אנושי הוא

מה זה להכיל? להכיל זה לא להתאפק. להכיל זה להיות מיכל. משהו נכנס לתוכו והוא מחזיק אותו. המיכל לא משנה את התכולה, לא מעביר עליה בקורת ולא מתאפק. פשוט מחזיק. "להכיל" מבחינה רגשית זה "להחזיק" עבור מישהו.י את הרגשות שלה.ו, את מה שיוצא ממנה.ו החוצה. לפעמים בשטף, לפעמים בהתפרצות ולפעמים בשפת גוף. הכלה רגשית היא מיומנות שלומדים אותה והיא לא קלה

אני יכול.ה לבד – גיל שנתיים וגיל 16 מכיר.ה את זה שבגיל שנתיים, לפעמים קצת לפני, היא מתרחקת ממך בגן שעשועים ובכלל לא מסתכלת אחורה? ואת.ה חושב.ת שהיא כנראה לא מפחדת ואולי לא ממש מבינה, נכון? אמנם, התינוקות שונות.ים וכו' ואני לא יכולה להכליל את כולם.ן. אבל, היא מבינה שאת.ה רחוק.ה ונמצאת בשלב התפתחותי של נפרדות וגיבוש "אני". היא רוצה

כדי להרגיש טוב, בטוח ועם יכולת להתמודד עם דברים שקורים, צריך להכיר את עצמי, להבין את עצמי ומשם לבחור אחרת. אפשר לנסות קיצורי דרך…אבל, זה פחות יעיל לאורך זמן…

איך אפשר למצוא משמעות לחיים שלי? זו חוויה המלווה רבות.ים מאיתנו. חשוב שנרגיש שיש משמעות לפעילות שלנו. למעשים שלנו.

מה למדתי ולא ידעתי? "ואז צעקתי עליו (על הבן המתבגר) טה.. טה.. טהה…לא ממש משנה מה אמרתי, מה שקרה זה שתוך כדי הצעקות שמעתי את עצמי כאילו אני אבא שלי. זה הפיל אותי, גם ככה הייתי זועמת בגוף, מבפנים. ופתאום הייתי בהלם מעצמי שאני מתנהגת כמוהו. שתלטן ורותח מכעס, כל פעם שרצה להכתיב את הדרך שלו. ואני מתעבת שתלטנות. זה

במה הילד/ה שלך מעולה? במה אני הכי טוב/ה? – את התשובה לשאלה הזו כל ילד/ה מחפש/ת .בשקט, בלב פנימה וגם אצלך. ואם את/ה לא יודע/ת אותה, אני מציעה לך להתחיל לחפש אותה. להיות "הכי טוב/ה במשהו" או "מאד טוב במשהו" זו אבן דרך חשובה בבניית הערך העצמי של הילד/ה שלך. זו "משענת" פנימית שעוזרת מאד כשדברים אחרים לא מצליחים לה/ו.

היא מתחילה לרקוד, עושה סיבוב ומתיישבת בכסא שלפניי בחזרה, אני עוצרת את הצילום ומחבקת אותה מאחור. "קרה משהו?" אני לוחשת… היא מנידה בראשה. ראיתי שהיא לא קיבלה מכה או משהו. אני נותנת לה נשיקה ושתינו ממשיכות לצפות בחברות/ים שלה רוקדות/ים. הגננת מזמינה אותה להצטרף בריקוד השלישי, היא מסרבת. כשהגננות מחלקות כל מיני עזרים לריקוד, היא לוקחת ומשתתפת בישיבה, לפעמים. אני

מה לעשות כשאין "זמן כמות"? לפי שאת/ה ממשיכ/ה לקרוא, אני מבינה ויודעת שגם ככה, את/ה מג'נגל/ת ומשתדל/ת להיות כאן וכאן ולענות על הצרכים של הילד/ה ושל כולם/ן. ושזה מאד מתסכל אותך שיש לך פחות זמן עם הילד/ה שלך. אני לא רוצה להעצים רגשות תסכול או אשם. ממש לא. אני כן רוצה להרחיב את המבט על עניין הזמן שלכן/ם יחד שיהיה יותר משמעותי ומקרב