מתי צריך לפנות לטיפול רגשי? מתי הורים פונים? ואיך יודעים שזה לא יעבור לבד?

 איך אפשר לדעת מתי צריך טיפול רגשי?

ו…אולי זה יעבור לבד?  ואולי לא? אז, בכל זאת…איך נזהה מתי כדאי לפנות לטיפול רגשי? כי זה לא יעבור לבד? יש סימנים לכך שהילד/ה במצוקה רגשית. ברוב המקרים מתרחש שינוי התנהגותי קיצוני או "ביטוי רגשי" הנמשך לאורך זמן, חוזר על עצמו, משפיע על ההתנהלות שלה/ו ושל המשפחה ולא עובר עם הגיל. אמנם, בכל משפחה, ההורים מתמודדות/ים עם אירועים רגשיים של הילד/ה באופן יומיומי. אבל, לפעמים, לא מתרחשת הטבה בתגובות הרגשיות/במצב הרוח/בהתנהגות הילד/ה או הנער/ה על אף נסיונות מלאי אהבה של ההורים לסייע. ככל שהפנייה לטיפול והתחלת התהליך נעשים מוקדם יותר מבחינת "משך זמן התופעה" אז גם ההטבה מתרחשת מוקדם יותר. סטטיסטית, הפנייה הראשונה מתרחשת כשהמצוקה כבר גדולה ולא ניתן להתעלם ממנה. אחרי שנים בקליניקה מצאתי שהשלבים הבאים מאפיינים את "ההבשלה" לפני פנייה, תנסו לבדוק באיזה שלב אתם? (כל שלב אורך תקופת זמן לא משוערת ומשתנה ממשפחה למשפחה. בין שבועות לשנים.)

1. הופעה ראשונה של התנהגות / רגישות. מתבטאת מצוקה כלשהי, מתמודדים איתה ועוברים הלאה.
2. המשכיות וחזרה התופעה חוזרת על עצמה. עדיין אין מודעות לכך שיש כאן בעיה.  בכל פעם יש סערה או קושי והיא נתפסת כאירוע חד פעמי.
3. "נופל האסימון" הבנה ומודעות לחזרתיות ולקביעות התופעה ואז, עולה מחשבה "אולי צריך טיפול רגשי?" יש החלטה ש"כדאי לברר"… וממשיכים לחיות עם זה, מבררים.
4. שוב סערה ואולי "עליית מדרגה" ושוב "אולי צריך טיפול רגשי" ולפעמים מתחילים או עדיין מתמהמהים.
5. דחיפות – ההבנה ש"קשה להתמודד ולהעביר את זה או לדחות פנייה לטיפול". אירוע או מופע ביטוי רגשי "מלחיץ או מטריד".
6. השפעה חיצונית – הנער/ה או הילד/ה מבקש/ת עזרה, או שהמסגרת החינוכית ממליצה "בחום ובתוקף" על פנייה לטיפול.

מעטים הם אילו הפונים בזמן השלבים 1-3, תרגישו טוב עם עצמכם/ן:-) זו לא דחיינות או התעלמות מרגשות הילד/ה, פשוט בתוך היומיום, לפעמים דברים לא ברורים. סערה רגשית הקשורה בהתפתחות עוברת עם השלב ההתפתחותי. ועדיין במקרים מסויימים, אמנם זה "חלק מהגיל הזה", אך, יש צורך בעזרה מקצועית.  אני יכולה לומר, בזהירות ובבטחון שההמתנה לפני פנייה  לטיפול רגשי נובעת מ:

1. קושי בזיהוי עוצמת המצוקה – רגשות ומצב רגשי שונים מאדם לאדם ומה שלאחד/ת נראה כמשהו שולי, על האחר/ת מכביד…
2. קושי באבחון – האם זהו שלב התפתחותי או מצוקה רגשית?
3. נסיון עבר – ההנחה ש"אולי זה יעבור לבד, למה לרוץ לטיפול?"
4. היכרות עם "אופי הילד/ה או הנער/ה" – "ככה הילד/ה! … לא נשנה אותה/ו".
5. אני יודע/ת לבד (ההורה) ואתמודד לבד… בסיוע עצות מהמדיה הפופולרית
6. לוגיסטיקה  – זמן וכסף… לא מסתדר עכשיו.
7. ספקנות – מה זה בכלל "טיפול רגשי"? זה מעורפל. זה לא כמו ריפוי בעיסוק או קלינאית תקשורת.
8. חשש – מה עושים שם? לא מתאים לי שמישהו/י יתחיל לסבך את הילד בעניינים רגשיים וחפירות.
9. חשש – אני יוד/ת מה זה ולא נוח לי "ההתערבות" הזו במשפחה, החשיפה האישי

יש הורים הבוחרות/ים שלא להתחיל תהליך. הסיבה: "אפאחד לא מת מזה". נכון. אבל, ההשפעה של מצוקה רגשית היא נרחבת על ההתנהגות, על המיומנויות החברתיות, על התגובות לאירועים יומיומיים ועל ההתפתחות. אולי "חיים ככה", אבל, זו הסתגלות למצב שאפשר לבחור לשנות. אגב, מספר רב של פעמים גם אני המלצתי שלא להתערב טיפולית ולא להתחיל תהליך. אבל, חשוב לברר. טיפול רגשי הוא מענה לקושי בהתמודדות רגשית כלשהי, הנמשכת לאורך זמן ואשר נהיית קשה יותר ומפריעה יותר.

להתראות,

אלונה ♥