סיפור אמיתי לראש השנה, על משאלות שמתגשמות ואז זה לא מה שחשבנו…
ועל דימוי עצמי חיובי – זה טוב או לא?
מעשה בזוג הורים אשר הביאו את בנם (בן 15) לתהליך של טיפול רגשי. הנער המוכשר התמודד עם דימוי עצמי מאד נמוך ועם מחשבות ביקורתיות מייסרות על עצמו. מצב רוחו נטה להיות יותר מדוכדך מאשר שמח והדבר השפיע על התנהלותו ועל כל המשפחה.
בתום התקופה הגיע האב לפגישת סיכום וסיפר שהנער השתנה והוא לא ידע להחליט אם "לטובה או לרעה"
"אני לא יודע…הילד מעריך את עצמו, חושב את עצמו אולי, וזה מוזר כזה, אתמול פגשתי מכר וותיק שעבד עם הבן שלי, בחופשת הקיץ, והוא אמר לי ״הבן שלך מקסים… והוא ילד שמכיר בערך של עצמו" הילד הזה, חושב על עצמו שהוא מצליח, שהוא יפה, שהוא חכם..
אתה נשמע לי מוטרד… תהתה המטפלת,
אני לא רוצה שתהיה לו בעיה עם אנשים, שיחשבו שהוא שחצן… השיב האב, לדוגמא.. מישהוא מחמיא לו הוא עונה ב"תודה, אני יודע"
אההה, האם יש שינוי או בעיה בהתנהגות שלו? ביחס שלו לאחרים? בביצוע המטלות השונות שלו? ביררה המטפלת…
"לא, ממש לא, הכל טוב, רגיל, את יודעת הוא ילד טוב, מנומס, עושה שיעורים…" השיב האב
אז, אמרה המטפלת, עפ"י דבריך, הבן שלך מעריך את עצמו כיפה, כחכם, שזה נכון, הוא לפעמים אומר את זה, אבל, הוא לא שחצן…הוא מאד מנומס, הוא מכבד ומתנהג באחריות. לא פוגע באפאחד/ת….
כן, השיב האב המבולבל.
וכשהבן שלך מתמודד עם ימים של ירידה בערך העצמי אתה מעודד אותו וליבך יוצא אליו, כן? ..ישבנו כאן יחד מס' פעמים, אתה ואני, ושוחחנו על הדימוי העצמי הנמוך שלו, על האמונה שלו, המופרכת, שהוא נכשל ולא מספיק טוב…ועכשיו כשהוא שינה דעתו על עצמו, אתה הוא זה שבעצם, מתקשה להתמודד…
כן, אמר האב, רציתי שהדעה שלו על עצמו תשתנה, בשבילו וכמובן גם בשבילנו, היה קשה כשהיה מיוסר, אבל, אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי איך זה נראה כשההיפך קורה…
את חייבת להסכים איתי שזה מוגזם להגיד "תודה, אני יודע" כשמחמיאים לך. לפעמים, הוא עומד מול הראי ואומר לעצמו "אני יפה".
מעניין, השיבה המטפלת, אז יש לנו שתי בעיות:
- התרגלנו לשמוע, לעודד ובכלל להתמודד עם חוסר הערכה עצמית. אנחנו מתקשים להתמודד עם הכרה בערך העצמי או אפילו הערכה עצמית גבוהה. מי שמעריך את עצמו באופן חיובי, ובעיקר מבטא את זה, נראה לנו מוזר.
- אנחנו כל הזמן אומרים לילדים "אתה חכם, אתה מצליח, איזה יופי שעשית ככה וככה" ואז כשהילד מפנים את המסר, מאמין בעצמו ואפילו יכול להעיד בעצמו על עצמו את זה, אנחנו מרגישים לא בנוח…
כן אמר האב, אני דואג לו… ואני מודע לזה שכאילו זה בדיוק מה שרציתי שירגיש, כי זה נכון, אבל, זה מוזר…
דימוי עצמי חיובי אינו התנהגות פוגענית, וגם לא התנהגות לא מנומסת,
אנחנו מעבירים לילדים מסרים סותרים. מצד אחד מפריזים בשבחים ומצד שני דורשים מהם "להצטנע" ולהפחית מערך עצמם. אנחנו פשוט רגילים להפחתה ולא להכרה של אדם בערך עצמו. וחבל.
אני צריך זמן לעכל את השינוי לטובה שקרה לו לנו, השיב האב…
וגם זה שינוי זמני, ענתה המטפלת, כדאי להספיק להינות ממנו…
הערכה עצמית היא דבר דינמי, אבל, עכשיו הבן שלך מבסס לעצמו דימוי עצמי חיובי, זה נהדר וזו לא מבוכה.
לא לבלבל בין נרקיסיזם לבין דימוי עצמי חיובי.
הוא עף על עצמו, לפעמים, לפעמים… השיב האב
ולמה שלא יעוף על עצמו? כולנו רוצים את זה נכון? זה הצד השני של הביקורת העצמית וזה לא שהוא הפסיק לבקר עצמו…
כדאי שנשים לב לתבנית החשיבה שלנו, זו תבנית שמצמצמת אותנו, בלי שנשים לב.
"דימוי עצמי חיובי הוא המתנה שנרצה לתת לעצמנו ולכל אחד/ת. הכרה בערך של עצמי היא קבלה של עצמי על החלקים הטובים שלי והלא טובים שלי, ולאהוב את עצמי כמו שאני"
הבעיה היא שבחברה שלנו אם יש לי דימוי עצמי חיובי ואני אפילו אומרת את זה, זה מתפרש כהתנשאות. זו טעות.
דימוי עצמי חיובי הוא לא ההיפך מצניעות.
הכרה בערך עצמי היא לפגוש את העולם ממקום בטוח,
ומבחינתי, אם מהמקום הזה "הוא עף על עצמו" אני מתמוגגת ומתבוננת בו בשמחה.
מעבר לזה שזה דור אחר, אבל, זה כבר לפוסט אחר.
שנה מתוקה ומבורכת 🙂
