- מה הורים, כמעט כולם, רוצים עבור הילדות והילדים?
אחרי "בריאות" (כמובן) ו"בטחון עצמי" כולם מאחלים : "חברים" או "שיהיו מקובלים" או "בין ה – קולים", (cool)
- וכשאני שואלת "מה זה מקובל, לדעתך?" (מתוך שאלון שערכתי בקרב עשרות הורים)
- בטחון עצמי,
- חזקה
- שלא יתנכלו לה
- שתהיה מובילה
- שירצו להיות בקרבתה…
- שלא תהיה לבד
- שלא תהיה "דחויה
תכל'ס, "מקובלות חברתית" זה משהו לא לגמרי מוגדר. זה "משתנה" דינמי שמושפע מ"משתנים אחרים", למשל, תמהיל הקבוצה. אחר כך אישיות הבנים והבנות בה, סגנון השיח שמתפתח בקבוצה, תחומי העניין והדברים שהקבוצה מעריכה.
אי אפשר לדעת את כל הדברים האילו מראש. אבל יש משהו שמשותף לרוב הילדים ה"מקובלים" וזה מין חוזק פנימי וחוזק חברתי. הם מאמינים ביכולת שלהם, לא חוששים לנסות, יש להם מין תחושת אישור פנימית כזו. הם לא זקוקים לאישור חיצוני כל הזמן. טוב, רובם.
נושא ה"מקובלות החברתית" מלווה את הילד/ה לאורך 8-9 שנים בערך. בתיכון הוא פחות משמעותי.
לא תמיד ברור מה הופך ילד אחד למקובל ואת השני לא. אבל, אפשר "לשפר עמדות" ולהגביר סיכויים.
מה לעשות?
√ לטפח דימוי עצמי חיובי: דימוי עצמי זה כמו פאזל נבנה מאלפי מילים, התנסויות, שיקופים, ביקורות וחיזוקים והוא גם מאד תנודתי. אנחנו רוצים לחזק את הצד החיובי. וזה לא פשוט, ברור. אני מכירה את זה מעצמי. טיפוח דימוי עצמי חיובי זה מעבר להשתאות והתפעלות מתוצרים של הילד/ה או מחמאות על התנהגות נאותה של "וויתורים ונימוסים".
דימוי עצמי חיובי נבנה מן ההפנמה והההבנה שאני מעניינת, שאני חשובה, שכייף להיות איתי, שמעניין לשמוע את מה שאני אומרת. שאפשר לסמוך עלי. כשאני מקבלת שוב ושוב משובים כאלו אני מתחילה לסמוך על עצמי, אני רואה עצמי כפי שהסביבה רואה אותי וזה מה שאני מבטאת החוצה. לאט לאט נבנית בתוכי תדמית עצמית של מישהי חשובה, מעניינת ושכייף להיות ולשחק איתה. אני רואה עצמי כזו ומקרינה החוצה..
לטפח יכולת התמודדות עם מצבים שונים.
√ לעזור לילדה להתמודד עם תסכול ולאו דווקא להגן עליו מפניו.
לנצח אותו במשחק, לפעמים, שיחווה את רגשות ההפסד בסביבה תומכת ושיתמודד עם המצב הזה.
לשבח על אחריות, על שיקול דעת על "ראיתי שהיה לך קשה… והתגברת והתמודדת…"
להגיד "אני סומכת עליך שתוכל לעשות…" (אפילו שאני לא בטוחה, לגמרי ואני יודעת שאעזור במקרה שלא יצליח)
לאפשר "ניסוי וטעייה", לאפשר "זמן ללמוד איך לעשות דברים נכון".
התוצרים של זה – ילד/ה שמאמינים ביכולת של עצמם ולא חוששים לנסות. מין הרגשה פנימית של "סומכים עלי" ואני "יכולה להתמודד".
√ לטפח חוזקות ותחומי עניין – כל אחת ואחד יחידה ומיוחד.
צריך לחפש במה הילד שלי מוכשר, מה הילדה שלי אוהבת לעשות? ולטפח מומחיות שלה, זה תמיד טוב להיות "מומחית" במשהו, מדינוזאורים ועד ציור או ריקוד או הבנה בתחום מסויים. לא משנה מה.
בלי קשר – חוג ספורט חשוב מאד. בגיל בית הספר ליכולת הספורטיבית תרומה משמעותית למעמד החברתי. כדאי להשקיע בחיזוק התחום, זה בריא וזה נכון התפתחותית.
√ להקפיד על הלבוש והעדכניות. לשים לב. לא לטפח בובות ברבי חלילה, אבל חשוב מאד מראה חיצוני. המראה משפיע על הפופולריות, גם, לא רק. תקשיבו לבקשות, תשכללו את זה עם התמונה הגדולה ולא רק עם אידיאלים ערכיים. תזכרו שהילד/ה בתהליך התפתחות. היא והוא לא אומרים ליישם הבנות שיש לך בגיל שלך.
אפשר להתנגד לרעיון, אבל, זה לא ממש משנה את המציאות.
√ להקשיב לאורך כל חייו למנעד הרגשי שלו. לעזור לו ללמוד ולהכיר עצמו מה מעצבן? מה משמח? לווסת עצמו. ככל שאני מכיר עצמי, אני מכיר מה טוב לי, מה לא טוב לי ויודע לבחור. זה העניין – לבחור מה מתאים ומה לא, במה להשתתף ובמה לא. תחושה כזו של חיבור וביטוי רצון אישי מאד מאפיינת "מקובלות".
לסיכום: שימו ♥
♦ כל הפעולות האילו לא מונעות מרגש, אילו החלטות הוריות המעודדות התפתחות מיטיבה…
♦ כולן פעולות עקיפות, אשר ביחד מבססות בפנים מערכת מוצקה של אישור פנימי.
מה לא לעשות?
הכיתה היא סביבה חברתית שאין לך ממש נגיעה אמיתית בה, אי אפשר להשפיע עליה ישירות. ואגב, לדעתי, אוי ואבוי אם מנסים.
הורה שמעורב בתוך קבוצת הילדים עשוי להשפיע, לפעמים, אבל לא תמיד זה לטובה.
הילדים מתחברים אליו ולא לילד שלו והאהדה לא תמיד עוברת ל"ילד" וזה גם מפריע ל"ילד" לבטא עצמו בנפרד מההורה שלו.
חוץ מזה, נתקלתי במספר לא מבוטל של הורים שהמעורבות שלהם בחיי החברה של הילד/ה אף הזיקה עקב המעורבות הרגשית הגבוהה שפיתחו,
מה שהפריע לראות את התמונה החברתית הנכונה.
ובמשפט אחד ?
כדי שהילד שלך יהיה "חזק" חברתית וגם אהוד ומקובל הוא צריך להיות גם אהוד ומקובל עליך, אם זה מה שאת/ה רואה בו, תהיה לכך השפעה עקיפה ומשמעותית על תפקודו החברתי.
