למה קשה לנו לסלוח?

 

 

 

למה קשה לנו לסלוח?

סליחה היא אתגר גדול ומשמעותי.

רק אני יודעת בלב שלי אם סלחתי באמת. זה לא משנה מה אמרתי כלפי חוץ.

חשיבות הפעולה "לסלוח" מוצאת ביטוי בכל הדתות, כמעט.

 

זו אמת אנושית אוניברסלית.

תפילות הסליחות מתקיימות כל בוקר, ראש השנה ויום הכיפורים בפתח ותיכף נוצף בסיפורים ופרשנויות למה כדאי לנו לסלוח.

אך, גם לאנשים שאמונים על פעילות רוחנית דתית באופן יומיומי הסליחה המלאה היא פעולה קשה לביצוע.  יש כאלו  המתקשים להודות בכך.

הסליחה היא התרחשות – פעולה רגשית פנימית שלי. בראש ובראשונה היא מיטיבה איתי, הסולחת.

כשאני סולחת אני חופשייה – פשוט! הכי פשוט.

מהי סליחה?

להתמודד עם הכאב, לחיות עם הפגיעה ולא לאחוז ברגשות הזעם שהתלוו אליו.

הסליחה משחררת אותי מסבך רגשות המורכב מכעס, זעם, פחד, צער, דחייה, אכזבה עמוקה…

כל הרגשות האילו שעלו בי בתגובה לפגיעה בי או באהוביי והשאירו בי חותם.

ואז, קשה לי לסלוח ואפילו לבחור לסלוח.

מה קורה כשאני "לא סולחת"?

כשאני לא מצליחה לסלוח אני "לכודה". הרגשות האילו מכבידים. הם מתווים לי דרך התנהגות מסויימת. כשאני אוחזת בכעס או בהחלטה לכעוס ולא לסלוח אני כופה על עצמי להתרחק. אני מקשיחה. אני לא גמישה בתגובות שלי. אני מקשה רגשותיי גם כשעולה בי רצון להרפות. ההחלטה הזו (שלא לסלוח) היא כמו ענן קבוע שאני נושאת עמי. היא משפיעה על החוויה שלי ועל המבט הבהיר שלי.

אני גם חייבת להזין את הרגשות האילו ולהזכיר לעצמי על מה נפגעתי כדי שאוכל להמשיך בדרך הפעולה שקבעתי.

אני בעצם חיה בעבר ואוחזת בו כשהחיים ממשיכים לזרום. זה לא קל.

אז, למה לי לחיות ככה, לא עדיף לסלוח ולצאת לחופשי?

ובכן התשובה שאני מקבלת בד"כ מעצמי ומאחרים היא ש"לא מגיע לו/ה ולפעמים להם שאסלח אחרי מה שעשו". זה כך, מהמותן.

קשה לי לסלוח כי…

• הסליחה מחלישה את העמדה שלי וגם אני נתפסת חלשה ומאפשרת שיפגעו בי שוב ושוב.

לא נכון! אני יכולה להביע את העמדה שלי. להגיב. למנוע פגיעה חוזרת. לשנות התנהלות וגם לשחרר קשרים לא מיטיבים. קשת שלמה של אפשרויות מעצימות. וכל זאת מבלי לכלוא את עצמי בשחזור הכעס, ומבלי להשפיע על התודעה שלי בשחזור קבוע. אני יכולה לשנות. אני  חזקה גם בלי לאחוז ברגשות שעוצרים אותי.

הקשיות הזו של הכעס היא לאו דווקא משרתת את הרעיון של סלחתי = חלשה.

אני אישית חושבת שסליחה היא פעולה של עוצמה.

• פעולת הסליחה מחלישה את הרעיון ש"צדק ינצח ולמעשים רעים יש עונש"

לא נכון! הרעיון שבאמת אפשר לנהל את חיינו ולהצליח לחיות רק בעונג וללא כאבים הוא אשלייה.

כאב, צער, כעס, אכזבה ועוד' הם חלק מעולמנו ותמיד יהיו. גם אם לא אסלח ל X לעולם וכוולם יידעו זאת, לא אומר שלא איפגע מ Y.

אחיזה בכעס לא משרתת רעיון. וכשאני "מענישה" אני שולחת גם את עצמי להמשיך לחיות תחת "העונש".

האמת העמוקה היא שאי נוחות היא חלק קבוע בחיינו.

מושג העונג לא יכול להתקיים בלי מושג הכאב וששניהם קיימים בעולמנו.

גם אם ננקוט פעולת ענישה/נקמה זה לא אומר שנצליח להימנע מכאב.

• החלטה – "לעולם לא נסלח"

החלטה כזו היא החלטה של "לעולם לא אהיה חופשייה".

באופן כללי, זו התנהלות טבעית: לא משנה מה המקור או הסיבה, נפגעתי וכאבתי והפעולה האנושית הראשונה היא להתרחק

מהכאב ולתייג את המקור שלו ב"מדבקה" – "לעולם לא נסלח". זה בד"כ אופייני לטראומה.

הכאב כ"כ חזק שאני פשוט מתרחקת רגשית ולא "נוגעת" ב"פצצה" הזו כדי שלא אתמודד עם עומס הרגשות שצרורים בה.

גם אם אני חושבת ש"זה בכלל לא בראש שלי" ו"לא משפיע על החיים שלי" – אבל, כשאני פוגשת איזושהי תזכורת – אני מוצפת..

זו ההמחשה עבורי שזה "כן בראש לי וכן משפיע עלי".

חשוב להתמודד עם הרגשות של הכאב, להתמודד עם הפצע ולרפא אותו למצב שאפשר לחיות איתו.

לא בטוח שהוא ייעלם, הוא יתכווץ למימדים שאפשר לחיות איתו ובדרך הצלחנו לעשות עבודה פנימית על הסליחה.. ולהשתחרר

•  אי אפשר לסלוח

אילו בדרך כלל מקרים קשים מאד של פגיעה ועליהם יש לדבר באופן אישי. אבל, אפשר! זה מה שאני אומרת.

עם כאב, אובדן וצער אפשר להתמודד יותר מאשר עם זעם ונקמה. הזעם הוא מסוכן כי הוא הופך לאט לאט לזהות. תשומת הלב הפנימית והתודעתית שהזעם מקבל על מנת לתחזק את ההתנהגות לאט לאט גדלה לעומת תשומת הלב לאירועים ואנשים מיטיבים בחיינו.

יש עוד סיבות אישיות שונות המקשות על אנשים לסלוח.

 

ברור לכולנו שעדיף לחיות בשלווה פנימית וחיצונית ובנעימות עם כולם, כל הזמן.

וגם ברור לכולנו, שזה בלתי אפשרי.

אנחנו נפגעים, אנחנו כועסים, לפעמים יש מעשים או פגיעות שמשנים את חיינו, בכאב.

רגשות של כעס וזעם וכל השאר עולים ומציפים. ולפעמים הם יכולים להישאר צרובים בטראומה.

אבל, האחיזה בהם היא הקושי הנוסף שאנחנו עושים לעצמנו.

לסיכום: למה כ"כ חשוב לי לסלוח?

סליחה היא אתגר, היא מכריחה אותנו להתמודד בכנות עם הדברים ולהתאמן.

כן, להתאמן ולהתכוון וכל הזמן. כי היא לא מתרחשת בקלות ובדרך כלל לא אוטומטית.

זה לא שהפסקתי לכאוב או להרגיש צער, אני נושאת את הכאב בלבי ואני פועלת כדי שלא יקרה שוב.

בשביל עצמי כדאי לי לסלוח. כל עוד לא סלחתי, אני כולאת עצמי ועלי להתמודד גם עם הפגיעה וגם עם הכלא.

אני רוצה להיות חופשייה.

אני צריכה להתאמן ולשאוף להצליח לסלוח כדי לשחרר עצמי מהזעם ומהכעס וגם מהנקמה או הרצון להכאיב…

זו לגמרי עבודה שלי עם עצמי או בטיפול או עם אדם קרוב. רק אני יודעת אם אני מצליחה לצאת לחופשי.

 

והערה קטנה לסיום:

כלים ועיצות לביצוע לא העליתי כאן, כי לשיטתי זה תהליך אישי שאי אפשר להכליל בין אנשים.

יש הרבה רעיונות ומדיטציות ברשת שמקדמים תהליך, קודם תבחרו לסלוח ואחר כך תמצאו את הדרך.

 

 

בהצלחה!