קשר contact
לפעמים, כשאני אומר/ת "אני בסדר…", אני רוצה שמישהו יביט לי בעיניים, יחבק אותי חזק ויגיד "אני יודע/ת שאת/ה לא".
ההשתוקקות הזו, שלי ושלך, להרגשה הזו שיבינו אותנו בלי מילים, היא אמיתית. היא צורך שלנו מלידה.
אנחנו צריכות/ים שיבינו אותנו כדי לשרוד, בהתחלה.
אחר כך אנחנו כבר לומדות/ים לדבר, לבטא ולהסביר עצמנו. אבל, ההשתוקקות והצורך קיימים. והרגעים האילו שאני מרגיש/ה ש"ראית אותי" הם הרגעים
שהופכים את העולם שלי למקום בטוח. הרגעים האילו מתדלקים את האמונה שלי שיהיה טוב. בדיוק ברגע שקשה לי. וזה קורה גם הפוך. אני יודעת.
אני משתדלת להבין אותך ולתת לך הרגשה שאת/ה חשוב/ה ושאת/ה לא לבד כאן. כי אני מכירה את הרגעים האילו של "לא מבינים אותי". כשהרגשתי בדידות.
… נשמע לך דמיוני? קשר כזה בין אנשים?
לפעמים, כשאני אומר/ת "אני בסדר…", אני רוצה שמישהו יביט לי בעיניים, יחבק אותי חזק ויגיד "אני יודע/ת שאת/ה לא".
את/ה קורא/ת את זה, עכשיו, וחושב/ת – "הלוואי". נכון? ולמה? מה עוצר אותך מלפתח קשר קרוב, בטוח ומיטיב?
איך מתחילים בכלל?
ההתחלה היא בלהודות בצורך. לוותר על הגאווה ובעיקר להרגיש ש"מגיע לי".
דמיינ/י את עצמך במצב הזה. של החיבוק. מה היית עושה? היית מתרפק/ת? היית משתפ/ת במה שקשה?
או אולי היית נבוכ/ה? מתבייש/ת? לא נוח לך שרואים שקשה לך?
איך עושים את זה?
אמפתיה והבנה – וזהו. זה הבסיס לקשר רגשי קרוב. שחשוב כל כך לחיים מיטיבים.
הבנה זה אומר: לצאת מעצמי, מהאמונות שלי, מהדרך שלי ו"לדמיין איך זה מרגיש" אצלך. לנסות להבין …
לא צריך להתאמץ מאד. רק להקשיב לך. למילים, לתנועות, לטון הדיבור, לעיניים, לגוף.
וכשזה הפוך… כשראית אותי…
וכשאת/ה מחבק/ת אותי, אני אקבל את זה. אני אתרפק. אני לא אתבייש בזה שקשה לי.
אני יודעת שהתנועה הזו של לתת ולקבל היא הדדית. היא הקשר שלנו. זה מגיע לי.
ותדע/י לך שבחיים האילו שמזמנים לנו הפתעות ותהפוכות אני שמח/ה שאת/ה איתי.
תודה לל' על התמונה:-)
