בלוג

יועצ/ת הורות מפורסמת שלום, (כל הורה מוזמנ/ת לקרוא, חשוב) מכיר/ה את זה שקיבלת מתכון כלשהו ועשית בדיוק לפי ההוראות ובכל זאת זה לא היה טעים כמו שהובטח או שפשוט לא הצליח? כי מסתבר שהחום של התנור שונה, שהחומר של הסיר או התבנית שונה ובכלל זה ברור שאותו מתכון "יוצא" שונה כשהוא מבוצע ומושפע במקומות שונים וע"י אנשים שונים. מכיר/ה את

מתי צריך לפנות לטיפול רגשי? מתי הורים פונים? ואיך יודעים שזה לא יעבור לבד?

    סיפור אמיתי לראש השנה, על משאלות שמתגשמות ואז זה לא מה שחשבנו… ועל דימוי עצמי חיובי – זה טוב או לא?     מעשה בזוג הורים אשר הביאו את בנם (בן 15) לתהליך של טיפול רגשי. הנער המוכשר התמודד עם דימוי עצמי מאד נמוך ועם מחשבות ביקורתיות מייסרות על עצמו. מצב רוחו נטה להיות יותר מדוכדך מאשר שמח והדבר

בשתי מילים: מהרגע שאפשר. בשני משפטים: בכל גיל בהתאם לגודל הפיזי וליכולות המוטוריות. הדרישה לאחריות על המרחב צריכה להיות חלק מהיומיום בבית ולא מתחילה בגיל מסויים. אבל, לפני שאתן עצות קונקרטיות, שנייה מתעכבת על המילה "לעזור" המעבירה מסר שגוי, לדעתי. ב"לעזור" זה אומר שהאחריות על עבודות הבית הן של "מישהו/י" ועכשיו צריך לעזור לה/ו. אצלנו בבית לא "עוזרים", אצלנו יש

מה הורים, כמעט כולם, רוצים עבור הילדות והילדים? אחרי "בריאות" (כמובן) ו"בטחון עצמי" כולם מאחלים : "חברים" או "שיהיו מקובלים" או "בין ה – קולים", (cool) וכשאני שואלת "מה זה מקובל, לדעתך?" (מתוך שאלון שערכתי בקרב עשרות הורים) בטחון עצמי, חזקה שלא יתנכלו לה שתהיה מובילה שירצו להיות בקרבתה… שלא תהיה לבד שלא תהיה "דחויה תכל'ס,  "מקובלות חברתית" זה משהו

תסכול – זה מתחיל בקטנה. זה מתחיל בהתנגדות מתוקה, היא לא מסכימה למשהו ומגיבה בבכי או בתוקפנות כלשהי, אבל היא מתוקה והיא לא ממש מבינה ואת גם מוקסמת מהאישיות האסרטיבית שלה.  בהמשך היא מתעקשת ולא מוכנה ל… לא משנה מה. אבל, אין לך כוח לפעמים להתמודד ולהשקיע אנרגיה בכל דבר ולמדת "לבחור קרבות". אתה אפילו אומר לעצמך: איזה אופי חזק

שלום נעים מאד, אני הילד שעובר לך מתחת לרדאר אני הילדה שעושה את מה שנאמר, אמרת שנשב למפגש להקשיב לסיפור, אני יושבת ומחכה ואז הילד שלא ישב ורץ מסביב… מקבל מדבקה ואת אומרת לו: ״כל הכבוד איך אתה מקשיב״ ואני לא מבינה איך זה יכול להיות. אותי לא היה צריך להושיב, אני הקשבתי ועשיתי מיד, אבל את זה לא ראה

החופש הגדול ((מאת: י.כ.ג., בת 15 וחצי ו – א. הינב ובהשראת "חברות וחברים" מה"עבודה" שלי) אמא ואבא יקרים שלום, אני יוצאת לחופש היום, אני יודעת שפעם כשהייתם בגילי, בעידן הדינוזאורים, כשהכל היה איטי, חופש אצלכם היה גם לעבוד וגם לא לעשות כלום, והכל היה פשוט ומתוק ו"לנוח"!!! והייתם מושלמים, רק היום אתם "חופרים". היום "כלום" הורס לי (וגם לך)

לא בדיוק  sweet sixteen,                  בעיניי, המתבגרת דומה קצת לתינוקת עם הצרכים שלה, בודקת גבולות, חותרת לעצמאות, מתנגדת… לפעמים לא מבינה סכנות ולפעמים לא חמודה בכלל. טכנית, ההתבגרות חופפת לינקות – זהו תהליך מואץ של שינויים התפתחותיים בפרק זמן קצר. רוב ההורים לא ממש מתחברים לדוגמא של ה"תינוקות" כי היא והוא לא חמודים בכלל. אז, אני

2016 – הזכרון והעצמאות בשבוע הזה, המשמעות של ״להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים״ חודרת אצלי עמוק. אני תמיד מתרגשת מהמילים  – ״ עם חופשי בארצנו״, ותמיד מתלווה להן ההכרה שזו זכות, ושזה לא היה ככה פעם.. החופש, המוגנות, השיוויון… אלפי שנים לא היה ככה, עד לא מזמן..   ואז… ״יזכור ישראל… ויאבל על זיו העלומים..״…המשפט הזה מכווץ אותי

ברוכה שעשתה אותי אשה, אמן! הנג אובר, הבוקר שאחרי "יום האשה", עומס התכנים והפרסומות היה כמו לערבב יחד אלכוהול איכותי וכזה שפחות. העצמה נשית, תמיד נכונה וחשובה ונחוצה. נשים חזקות ומרגשות עם סיפורי הדרך שלהן, או אמיצות שחוו הטרדה או תקיפה מינית ושיתפו, כל הכבוד! על האומץ, על שבירת הסטריאוטיפ של אשה-חלשה-מוטרדת. הצטערתי שלא שמעתי עוד סיפורים על הנשים שטרם פרצו את תקרות